משה מרגלית‎

משה מרגלית

משה נולד ב25 לדצמבר 1914 בפולין, בעיירה רוז’אן שנמצאת ליד וארשה, לאימו רחל ולאביו שמעון.

אביו היה בעל תחנת קמח, בבית אמיד ומסורתי.

משה למד בבית ספר עממי ו”חדר”, ולאחר מכן המשיך ללמוד מספר שנים בישיבה, ומשם עבר ללימודים חילוניים בבית ספר תיכון.

במהלך הלימודים הצטרף לתנועת הנוער “השומר הצעיר” ועד מהרה נעשה אחד ממדריכי הנוער הציוני בעירו.

 

בשנת 1936 יצא משה עם עם חבריו מהשומר הצעיר, שהתארגנו בגרעין בשם “בנתיב” להכשרה בעיר לובלין. באותה שנה התנהל ויכוח חריף בתנועת השומר הצעיר, האם על תנועתם להיבדל בהכשרה או להתאחד עם החלוץ הכללי, שרוב חבריו היו מקורבים לקיבוץ המאוחד בארץ.

משה וחבריו דגלו באיחוד ולאחר ויכוחים ממושכים נטשו את הכשרת השומר הצעיר והצטרפו להכרשת החלוץ הכללי בעיירה וורבה.

מוורבה עברו לקיבוץ הכשרה בעיר התעשיה בנדין.

עד מהרה נבחר משה למזכירות הקיבוץ, היה מאוד פעיל ומילא תפקידים שונים, כשאחד מהם היה הגזבר ובא כוח הקיבוץ כלפי מוסדות חוץ.

משה וחבריו הצליחו לקדם את קיבוץ בנדין בשטח הכלכלי והחברתי.

 

פרט אופייני למשה הייתה דאגתו הרבה לחברים בעת מצוקה ומחלה, דאג שהחברים יבריאו ויעלו לארץ ישראל בעוד דעתם של חברים מרכזיים בתנועה  הייתה נגדית והם דרשו להחזיר את החברים החלשים לבית הוריהם.

על רקע חילוקי הדעות פגש לראשונה את רבקה שדרשה ממנו להעביר את החברים שבשלבי החלמה חזרה לביתם ואילו משה התנגד ואמר “כי התנועה חייבת לדאוג לאדם שחלה ולעלותו לארץ ישראל”

בשלב זה משה ורבקה נפרדו כידידים וכל אחד המשיך לדרכו

 

עם פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939 החלה פרשת הנדודים לרוחבה של פולין המופגזת קשות על ידי צבא גרמניה הנאצית.

לאחר תלאות רבות וממושכות הצליחו משה וחבריו לגיע לוילנה, שעברה לליטא.

גם בוילנה היה משה פעיל מרכזי בין חברי החלוץ שהתרכזו שם וחיפשו דרך להגיע לארץ ישראל.

בוילנה נפגשו שוב משה ורבקה ושם התהדקו עוד יותר הקשרים בניהם.

 

לאחר שהצליח לארגן את עלייתם של חבריו, הגיע משה ארצה, בסוף פברואר- 1941

לפלוגת הים,  שם חיכתה לו רבקה (שהגיעה לארץ מספר שבועות לפני משה)

והם החליטו להתחתן.

 

המלחמה באויב הנאצי ואימי השואה לא נתנו למשה מרגוע- לאחר שהוריו של משה, אחיותיו ואחיו הצעירים ממנו ניספו בשואה, ובשנת 1942 התנדב לצבא הבריטי שלחם בגרמניה הנאצית.

ארבע וחצי שנים שרת בצבא הבריטי ולחם באפריקה הצפונית ובאיטליה.

כאשר היה באיטליה פעל משה למען עליה ב’.

באותה תקופה רבקה התגייסה לפלמ”ח והקשר בניהם נשמר באמצעות מכתבים.

 

עם שובו הכה משה שורשים בעבודה ובחברה.

הוא עבד בנמל- בסבלות מכס לאחר מכן בנהגות בית, כנהג משאית, בפרדס ובשנים האחרונות בחשמלאות. עוד היה גם סדרן עבודה, מרכז קניות, וכן פעיל בועדות שונות.

 

בשנת 1947 המשפחה הקטנה של משה ורבקה גדלה לאחר שנולד בנם הבכור- עמירם.

בשנת 1952 נולדה ביתם- נעמי.

יחד עם רבקה יצר משה בית חם לילדים ונעים לכל מבקר.

 

משה היה אב מסור מאוד לילדיו ודאג להתקמותם בלימודים ולהתפתחותם האומנותית והמוסיקלית.

 

משה היה מוכשר בהרבה שטחים: הוא היה איש מסודר ומאורגן, בעל יכולת ביטוי ופעולה ציבורית, אך היות ורבקה הייתה מאוד פעילה כאחות הקיבוץ ועבודתה העסיקה אותה ימים ולילות, ויתר משה על יכולתו המגוונת להתקדמות ועל פעילות צבורית שמדי פעם הוצעה לו, כדי לשמור כל שלמות המשפחה ועל בריאות ואושר ילדיו.

 

כל השנים היה משה בריא בגופו ובנפשו, מסודר ומהלך זקוף קומה.

באוגוסט 1978 משה התחיל להרגיש חולשה ועד מהרה תקפוהו כאבים חריפים בצלעות ובחזה, ולאחר מספר בדיקות בבית חולים רמב”ם נקבעה מחלתו האנושה.

בגבורה עילאית נאבק משה בכאבי התופת ועם יסורים איומים, כשרבקה והילדים לא משים ממיטתו יומם וליל ועושים כל שביכולתם להקל עליו.

צלילות דעתו לא עזבה אותו עד רגעיו האחרונים.

משה נפטר ב-14/12/1978 י”ד בכסלו תשל”ט